מה שבאמת קרה על מגרש הפאדל

תראו, אני בדרך כלל לא הבן אדם של אירועי מינגלינג. המילה "נטוורקינג" בדרך כלל עושה לי פריחה מהמבוכה. אבל כשעלתה האופציה לשלב את זה עם פאדל, אמרתי יאללה, ניתן לזה צ'אנס. מקסימום נזיע קצת. הגעתי למגרש. ארבעה אנשים שמעולם לא נפגשו. ציפיתי לסבב היכרות מאולץ של "מה הטייטל שלך ומה אתה מחפש", אבל פשוט לקחנו מחבטים והתחלנו לשחק. זה הקסם של הספורט הזה – אי אפשר לשמור על פאסון של משרד כשאתה מנסה להציל כדור שעף על זכוכית ומתרסק על הרצפה. הקרח לא סתם נשבר, הוא התנפץ בערך בחבטה השלישית כשאחד מאיתנו העיף את הכדור לחניה. מסתבר שכשאתה מתנשף בין הסטים, הרבה יותר קל לדבר. השיחות פשוט קרו מעצמן. לא היינו צריכים להתאמץ למצוא נושאי שיחה, הדינמיקה של המשחק כבר עשתה את זה עבורנו. בלי מסכות, בלי "פיץ' מעלית", נטו אנשים שמשחקים יחד. בסוף השעה היינו גמורים מדי בשביל לשבת מסודר בבית קפה, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו עומדים עוד עשרים דקות ליד הרכבים וממשיכים לדבר. קבענו כבר מגרש לשבוע הבא.